Page 43 - קול הלב - כתב עת בנושא התפתחות אישית ומעורבות חברתית כדרך חיים
P. 43
ווייז מאד מאוכזב מהבחירה הזאת ,וממשיך כל צומת מסתכל עליה במראה .בחורה צעירה בתחילת חייה ,חולה,
לבקש פניות פרסה .אבל אני כבר בדרך איתן לים ,שמח ומקבלת טיפול במדינה אחרת.
כמו ילד שברח מהשיעור .הראשונה שקלטה שאנחנו האמא של לין ,אישה בכאפיה אדומה ,מתבוננת על כל
נוסעים בכיוון מערב ,לכיוון השמש ,היא ג'ינן .ואז מתחילה פרט בדרך .פעם ראשונה שהן בישראל .מי יודע מה
התרגשות גדולה באוטו .המצב הבריאותי נשכח ,וגם תיארה לה בדימיונה על הארץ הזאת שלידה חיה שנים.
הדאגות" .אל בח'ר" -הים -הן צועקות כשבמחלף הילדה פותחת את החלון ומנופנפת בידה.
הן שואלות:
חבצלת אני פונה מערבה לכיוון ים .הים הגדול ,שלא מה זה המגדל הזה?
ראו אף פעם ,נפרס לפניהן .רגע ארוך שקט באוטו .הן איפה תל אביב?
בולעות את המראה" .כמו בסרטים" אומרת אמא של לין, באיזה כיוון נמצא הים?
מה המרחק מפה לים?
מוקסמת . אתה ממהר?
הגענו לפני השקיעה ,מזל .אני עוצר בירידה תלולה
לאט לאט אני קולט שהנושא המרכזי המדובר בערבית
לים .שתי האמהות ולין פותחות את הדלתות ורצות באוטו השלי הוא הים .הילדה הקטנה חולמת על הים שיש
למטה לים .להרגיש ,לראות ,לטעום .אני נשאר באוטו בישראל ,וגם אמא שלה .שתיהן לא היו בים .מסתבר שגם
עם ג'ינן .היא לא יכולה לרדת .העיניים שלה מראות את
ג'ינן לא היתה מעולם בים.
האכזבה שלה .שואלת אם יש ירידה נוחה לים. שנה וחצי בטיפולים בישראל והיא נוסעת רק על הקו
"לא ,אין כאן לצערי". בין המחסום לבית חולים .משהו בתוכי מתחיל להרגיש
חוסר נוחות .ואז מגיעה שאלה ישירה :אולי נוכל לנסוע
דמעה זולגת על לחייה.
עם רגל אחת לא אפשרי לרדת כאן. לראות את הים?
דילמה .לא עונה.
לפחות היא יוצאת מהאוטו ומרגישה את רוח הים על אני כבר הרי באיחור .פקקים .רוצה הביתה.
פניה ,ורואה את מראה השקיעה הפתוחה אל מול הים. השעה שש בערב.
כביש 6או כביש ?2
אנחנו רואים מלמעלה את שלוש הדמויות רצות לים.
טובלות רגליים ,רצות בחוף ,משתוללות . ים או יבשה?
מנסה להתרכז .עוצר לרגע.
את הדרך חזרה למעלה הן עושות לאט .לא רוצות להיפרד.
לקחו חופני צדפים למזכרת .הן מגיעות בחיוכים ואושר מתייעץ עם ווייז.
גדול .האמא של לין ,עם המטפחת האדומה ,מאושרת. הוא ממליץ על כביש 6כדרך הקצרה למחסום,
מצלם אותה מחייכת ,צוחקת כמו ילדה .היא לא יודעת וכאופציה מציע את כביש ( 4עוד חצי שעה) .כביש 2
איך לעכל את החוויה. לאורך הים בכלל לא נכנס למדרג המסלולים האפשריים .
בסוף הן עומדות מול הצוק עושות שלום לים הגדול אני בוחר בכביש .4דרך האמצע .משאיר את הקלפים
שלמטה.שואלות למה אין ים בפלסטין .הדרך למחסום פתוחים לשינויים במהלך הדרך .לאט לאט ,במהלך הדרך
צפונה ,מתגנבים אלי קולות מהלימוד של קלאסיקה
בחושך עוברת בשירה ושמחה גדולה .איזה כייף היה להן. בודהיסטית .מאסטר שנטידווה מציע לי בעדינות להחליף
איזה כייף היה לי! סיפוק גדול.
את עצמי בנשים שנמצאות לידי באוטו.
אני מבין ,שאפילו 100שעות בבית ,לא היו נותנות לי הן באו מרחוקִ ,שגרה של מחלה קשה ,כאבים ,בתי
את התחושה הנפלאה של הסיפוק מהמחווה הזו שעשיתי חולים ,מצב מזהיר בגדה .והן פה ליד הים שלא היו בו
למענן. מעולם.
בלי לשים לב ההכרה חודרת אלי ,מתגנבת :אין מצב
43 שאתה לא לוקח אותן לראות את הים .אם לא עכשיו ,מי
יודע אם בכלל תזכינה לראות ים בחיים שלהן? זה דורש
לעזוב את הנתיב שתכננתי ,ולפתוח את הלב לנשים
שנמצאות כאן לידי באוטו ,לצאת מהשבלונה .לייצר
תפנית.
סגור בתוכי -נוסעים לים!
עכשיו יש עניין חדש למתח שאני חש .השמש יורדת ,האם
נספיק להגיע לים לפני החושך? עוברים את צומת רעננה,
צומת בני דרור ,בצומת ביתִ -ליד אני חותך מערבה.
