Page 11 - גיליון קול הלב 6
P. 11
על פי לווינס, על פי הגישה הבודהיסטית ,העצמי אצל לווינס האני איננו נקבע על ידי
כאשר מזהים את הוא זה שיוצא לחפש ולהתמזג עם החירות כמו אצל סארטר ,ואין משמעות
האחר ,בעוד שאצל לווינס היוזמה לקיום האינדיבידואלי ללא קבלת נטל
האחר, למפגש בין האחר לבין העצמי ,היא האחריות כלפי האחר .במקום "אני
הוא הופך להיות של האחר .האחר מגיע מחוץ לכל מה חושב משמע אני קיים" ,לווינס אומר:
שהעצמי מסוגל לזהות .הוא אינו מופיע "אני אחראי משמע אני קיים" .האדם כל
חלק סתם ,הוא מתגלה .הוא מביא את
מן העצמי. חידושו עמו בכניסתו או בהתפרצותו אל כולו הוא אחריות ,זוהי הווייתו.
כך שכל אחריות העצמי .הבחירה להיענות לקריאתו של
שאקח על עצמי האחר ,היא הבחירה לשאת באחריות לווינס רואה בדיאלוג שבין 'האני' לבין
אוטומטית 'האחר' תנאי הכרחי לכינונו של סובייקט
תהפוך לאחריות כלפיו. מוסרי המחויב לזולת כלשהו .המחויבות
לאחר מאפשרת לי לראות את זולתי
גם עליו מתוך דבריהם של הפילוסופים הללו לא רק באמצעות מערכת המושגים
ואחרים ,עולה המורכבות שבמפגש המוכרת לי ,אלא גם באמצעות מערכת
בין העצמי לבין האחר .האחר מהווה זרה לי לחלוטין .לטענתו ,כאשר מזהים
מראה עבורנו ,שדרכה ניבטים חלקים את האחר ,הוא הופך להיות חלק מן
משמעותיים של עצמנו שאולי לא היינו העצמי .במצב זה כל אחריות שאקח על
רואים אלמלא השתקפותם דרך האחר. עצמי אוטומטית תהפוך לאחריות גם
מבט זה יכול להביא לצמיחה אך גם
לקושי ולסבל .זהו מפגש עם חלקים על האחר.
מאיימים שמהם העצמי מנסה להתחמק
דרך הכחשתם .זהו גם מפגש עם כל מה עמדה זו מזכירה את מאסטר
שאיננו אני ,זר לי לחלוטין .במפגש זה שאנטידווה .הקו המפריד ביני לבין
העצמי יהיה מחויב לנסות למצוא מכנה הזולת מיטשטש כאשר אני מבינה
משותף ודרך להתחבר אל הזר ,וזה לא שהאחר הוא כמוני; שנינו מחפשים אושר
ומבקשים להימנע מסבל .משתמע מכך
תמיד יצלח. שאדאג לאחר באותה מידה שאדאג
לעצמי.
11